יום שבת, 28 ביוני 2014

את חייבת לי חיים שלמים - אני קראתי, עכשיו תורכם


עד השנה האחרונה הייתי אומר שאני לא קורא ספרים. קריירת הקריאה שלי מסתכמת בכמה ספרי ג'ינג'י שקראתי כשהייתי ילד בבית ספר יסודי. אה, כן, היה גם את האלכימאי בגיל עשרים ושתיים כשרציתי להראות לה (ליעל אשתי) שאני מסוגל להחזיק מעמד בקריאת ספר שלם...

ואז נתן לי חבר מהעבודה ספר וקראתי אותו, היה ממש מעניין. אחריו באו עוד שניים. ואז נעמה החליטה שהיא מוציאה ספר. מתי בדיוק הספקת לכתוב אותו? זה הספר הרביעי שקראתי השנה "את חייבת לי חיים שלמים".
מה שמייחד את הספר הזה בהשוואה לשלושת הספרים האחרים שקראתי השנה זה שהוא ממש סיפור, רומן. האחרים היו ספרי מדע פופולריים במתמטיקה אבל זה נושא לפוסט אחר.

קודם כל עצם העובדה שקראתי ספר שלם זה הישג של הסופרת. הסיפור כתוב בצורה מעניינת מאוד ובשפה שוטפת. יש לסיפור קצב שמשאיר אותך בריכוז, צמא ומסוקרן לאן זה עוד יתפתח.

אני מודה שלקח לי זמן להיכנס לסיפור כי הוא כתוב בגוף ראשון ופונה לגוף שני. הגיבורה כותבת בגוף ראשון ופונה לגיבור המשני כאילו היה זה הקורא עצמו. מאוחר יותר אני מרגיש שאני חלק מהסיפור. מזדהה עם הגיבורה ועם הגיבור המשני.

"זה ספר של נשים" אמרה לי נעמה, מופתעת לטובה כשאני מספר לה שכבר עברתי את החצי. אבל אני לא רק קורא, אני גם מרגיש שעם כל המורכבות והשריטות של הגיבורה אני קצת קולט את המין הנשי. כגבר עם נפש פשוטה יחסית, כמובן עם שריטות משלי, אני יודע שאיש ואישה הם יצורים שונים מאוד בנקודת מבטם על העולם, בעולם הרגש והפרשנות וגם בציפיות. שוביניסט או לא, לדעתי על הגבר ליזום. והאישה, אם תיעתר לחיזוריו, משימתה לא פשוטה. פתאום עולם הרגש וההתאהבות נפרש על ידי סיפור אנושי שאולי קרה בכמה מערכות יחסים.

זה לא פשוט לשפוט את הגיבורה. היא מטולטלת בעולם רגשי עדין, אכולת ייסורי מצפון. הסוף לא היה מה שציפיתי. יש משהו טוב בסופים מפתיעים. בכל מקרה אחד המסרים שלקחתי הוא להיות עירני לחיישני ההתאהבות ומנגד לא להתפשר. האמת שזה די חידד לי את הדרך בה אני חי.

אנקדוטות:

-          "הלו", הוא עונה. זה היה לפני שהוא למד להעתיק ממני את ה'שלום' שלי. [מתוך הספר]
יש משהו יפה בלענות לטלפון במילה שלום. אני למדתי את זה מאחותי וזה הרבה יותר יפה מלענות 'הלו'.
-          לכתוב שמדובר ברומן סוחף יישמע קצת קלישאתי. אעיד על עצמי שנסחפתי כך שזה יהיה נכון להגיד דבר כזה על הספר.
-          הגיבורה מעידה על עצמה שהיא בן אדם של מילים. ברור שזה הקנה לה כבר כמה נקודות זכות אצלי. מה גם שהכותבת שהיא עורכת דין במקצועה וכו'.
-          להצליח לכתוב רעיון ולהתפיח אותו לכדי מאתיים ושבעים עמודים זה אמנות.


שורה תחתונה, תקנו, תקראו ותהנו!

יום שבת, 14 ביוני 2014

חוויות מהכדורסל


אני לא מבין בכדורסל.
כמה אני לא מבין בכדורסל? לא מזמן שמעתי שהמשחק מחולק לרבעים.

- חגי אני צריך שעתיים מזמנך, תוכל לעזור לי?
- מה העניין?
- תבוא תהיה שופט מזכירות במשחק היום.
- אתה מודע לזה שאני לא מבין כלום בכדורסל.
- זה בסדר, נתדרך אותך חמש דקות ואתה תהיה בסדר.
(מבוסס על שיחה שהייתה)

אז ביקשו שאהיה שופט מזכירות במשחק של ליגת הקהילות של חוף הכרמל. היה זה יום שישי ולא היו לי תכניות מיוחדות וזו הייתה הזדמנות טובה לקחת את הילדים שיראו משחק כדורסל של חברה שהם מכירים.

כשהגעתי, ראיתי איש מבוגר עם פנים כועסות שמדבר עם חבר שלי "אני כבר רואה שאתם שכונה" אמר ועזב את המקום זעוף. "מה קורה רועי?" שאלתי את רועי (מפתיע) "בסדר, מה איתך?", "בסדר, מה יש לו?", "הוא הבעלים, הוא דואג לפרקט, זה שאתה עם סנדלים זה בעיה...", "יש עוד חוקים?" שאלתי, "בעקרון את הנעליים שאיתן משחקים צריך לנעול באולם כדי שלא יגיע חצץ שישרוט את הפרקט". הורדתי סנדלים. 

התפקיד שלי היה מאוד פשוט: כשהמשחק מתחיל ללחוץ על סטארט ובכל פעם שמפסיקים ללחוץ על סטופ.

עכשיו תיזכרו שאני לא מבין כלום בכדורסל. זה די פשוט אבל איך אני אמור לדעת מתי המשחק מתחיל? איך אני יודע מתי המשחק נפסק? כשהשופט הגיע באתי אליו בגילוי לב "אתה השופט, כן? אתה מומחה לכדורסל, יודע את כל החוקים, כן? אז אני ההפך ממך, תקח את זה בחשבון"

המשחק מתחיל.
לחצתי על סטארט והכל בסדר, השעון רץ. אחת הקבוצות קולעת. אני עוצר את השעון. רגע, לא לעצור? <לוחץ סטארט>, הכדור אצל השופט <לוחץ סטופ>, הכדור נמסר לשחקן <לוחץ סטארט> "למה השעון רץ??!!?!?!" המאמן צועק, אני חוטף מבט כועס מהשופט <לוחץ סטופ>.

זריקת עונשין. עד עכשיו למדתי: בכל פעם שמתבצעת עבירה - עד ארבע עבירות קבוצתיות יש זריקות עונשין, מהעבירה החמישית - זריקת כדור מהצד. או שאולי זה הפוך... לא חשוב, ממשיכים.

עוד משהו שלמדתי, לא משנה מה, ברגע שכדור נזרק לסל צריך לצעוק "פאול!" כדי שאם באמת היה פאול יתבטל הסל שהקבוצה היריבה קלעה או כדי לתרץ את ההחטאה של הקבוצה שלך ולקבל זריקות עונשין. שזה מדהים כמה כל אחד רואה רק את עצמו בהתנהגות כזו...

בזריקת העונשין השנייה המשחק ממשיך, קרי, השעון רץ. אבל מאיזה שלב? מהרגע שהכדור עזב את הידיים של הזורק? מהרגע שהוא נגע בסל? מהרגע שאחד השחקנים תפס אותו? הרבה שאלות שלא האמנתי שאשאל את עצמי והנה אני יושב מול משחק כדורסל ומבין שיש פה הרבה ניואנסים.

שכחתי לציין שהקבוצה השנייה הגיעו מאורגנים. עשו חימום לפני המשחק בצורה שנראית מקצועית מאוד. רצו הלוך ושוב, צעדי רדיפה, הקפות, אינטרוולים ושאר מילים נרדפות לצורות ריצה שונות. למאמן היה לוח מחיק קטן עם ציור הקווים של המגרש. מה שעבר לי בראש זה אוי ואבוי, הפסד בטוח שלנו, למה להתאמץ? והם גם נראים צעירים יותר ועם אנרגיות. המאמן שלהם נראה רציני מאוד, בקיא במושגים. האמת הגיע להם לנצח. <טוב, זה ספויילר שחושף שאנחנו ניצחנו אבל אני לא אגיד לכם שזה היה בעשר נקודות הפרש עד שתקראו את זה בסוף>. היה קרב צמוד, הובלנו בשתי נקודות בשני הרבעים הראשונים. אחר כך הם השוו והובילו בשבע נקודות. ברבע האחרון צמצמנו עד להובלה של עשר נקודות ועם זה ניצחנו.

רגע, אני שופט מזכירות. 22 שניות לסיום המשחק והשופט ניגש אלי "טוב, עכשיו הולכות להיות הרבה עברות, תהיה מוכן על השעון יהיו לך הרבה סטארט סטופ..." מה זה כבר בשביל שופט מזכירות מנוסה כמוני, כמעט ארבעים דקות נסיון, שהן שעתיים בזמן אמת. ההתקפה מתחילה <סטארט>, עבירה <סטופ>, זריקת עונשין ראשונה, שנייה והשעון רץ <סטארט>.
עוד עבירה <סטופ>. 16 שניות לסיום.

בקבוצה השנייה מבינים שהמשחק כבר הוכרע והלחץ ניכר. המאמן מגיע עצבני "איך זה שעברו שש שניות מרגע הזריקה עד העבירה??!!" אני לא מבין מה רוצים ממני "לחצתי סטארט כשהתחיל וסטופ כשעצרו, סך הכל שש שניות" המאמן לא מרפה "אני רוצה להבין איך עברו שש שניות מהרגע שלחצת על סטארט ועד הרגע שעשית סטופ!" אני שוב מתגונן "ככה עובד שעון, הוא רץ כשעושים לו סטארט ועוצר כשלוחצים סטופ ואם עברו שש שניות הוא מראה שזה הזמן שעבר...".

ממשיכים את המשחק. השעון ממשיך, עוד עבירה או משהו אחר שעצר את המשחק. את נקודת העצירה הזאת לא זיהיתי. אחד השחקנים של הקבוצה היריבה מגיע בריצה כולו בעצבים "למה השעון עדיין רץ?!?! למה הוא עדיין רץ?!?!?"
אני מיד עוצר את השעון וצועק עליו בחזרה "לא ראיתי שעצרו!!!! גם אני יודע לצעוקקק!!! אההה!!!"

מסקנות. יש משהו בכדורסל, באנרגיות. אבל זה בכל תחום שיש בו תחרות, גם בכדורגל ושחמט. במחילה, לא מתעניין. כל אחד ותחביביו בהם הוא מעדיף לכלות את זמנו. הייתה חוויה נחמדה, למדתי הרבה על כדורסל. כשאני מדבר עם אנשים על התחביבים שלי (קיפולי נייר, כן) בשלב מסוים אני קולט שהעניין נגמר, ככה אני בספורט, לא מתעניין בספורט. מה שכן אני צריך לחזור לרוץ. הייתי מוכן לצפות בספורט אם זה היה שורף לי את הקלוריות אבל זו כבר עבודה שאצטרך לעשות בעצמי.


יום חמישי, 12 ביוני 2014

חגיגים 48 - הדלקתי את הנורה בלהט הרגע


אם אורתודנטים יקימו ארגון הוא יהיה ללא כוונת רווח

כעקרון, אני לא צוחק על חשבונם של אנשים שסובלים מדיסקלקוליה

לא הכרחתי את הבצק לתפוח, אני לא כופה על שמריי

הדלקתי את הנורה בלהט הרגע

לערבב ביצים זה טירוף

אני לא רוצה להתסיס אבל שכחתי את החבית יין פתוחה...

לפני שדג זהב מחלק משאלות הוא צריך להסביר על תופעות הלוואי

אם אתה צלם ואומרים לך שאתה חייב לוותר על אחד הצילומים שלך, איזה צילום תקריב?

במערכת החינוך החליטו לשלב תרנגולות, כדי שיטילו מורה

בקהילה הגאה מבקשים לא להוציא שלדים מהארון

מעניין ממתי הפסיכולוגים יודעים שכדור הארץ דו קוטבי

פרקליטות המדינה נגד החשוד בגניבת נזלת: לא גנב מאף אחד

שם לא מוצלח לשדכנית: לאה פריד

זה הקטר קרון יהיה


דו-שיח:

     - לבית החולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
     -
     - הבהלתי אותך?...


     - מה עשית יומיים בשירותים?!
     - אתה רוצה לשמוע את כל השתלשלות האירועים?


     - השגרה הורגת אותי
     - גם אני מת על שגרה!


     - יש לי בחילה
     - נו, כולנו מחכים למוצא פיך


     - מלצר! זה לא מה שהזמנתי!
     - מה הזמנת?
     - ארוחת תה עם מוט!!!


     - לאן אתה הולך?
     - לים.
     - אז למה החליפה?
     - טביעה ייצוגית.


     - אתה רוצה שאחפש מסעדה כשרה?
     - אני רוצה שתחפשי מסעדה גם כשטוב.


     - למה אתה מכניס את הידיים למרק?!
     - אמרת שזה השלב שבו חשים...


     - זובין מהטה לא יוכל להגיע היום.
     - תנו לצה"ל לנצח.

יום שישי, 6 ביוני 2014

אוריגמי - אמנות שימושית עיצובית






אחד מזכרונות הילדות שלי הוא מודל שהכנתי מנייר. אני לא זוכר מה היה המודל אבל אני זוכר באופן מובהק שכשהיה מוכן הוא היה עדין מאוד. כדי להנות ממנו היה צריך לנהוג בו בעדינות. כמובן שהראשון שנתתי לו את המודל הרס אותו בטעות. זה היה שיעור חשוב מאוד עבורי - משהו יפה אבל עדין - לא שימושי. אם אני רוצה שמוצר יהיה שימושי עלי להתחשב בצורת השימוש והמשתמשים.

מי שמכיר אותי יודע שאני מקפל נייר. אני אוהב את זה. זה תפס אותי כשהייתי ילד ולא עזב אותי מאז. היו כמה שנים שלא קיפלתי אבל התעוררתי מחדש וזה מרגיע אותי. תרפיה אמיתית.

אמרו לי "אבל מה עושים עם זה?" ואני תמיד עניתי "עושים את זה, וזהו".

לפני ארבע שנים בערך עברנו דירה לבנימינה. אחרי תקופה שלנו שם חזרתי לקפל נייר וזה התעורר חזק עד כדי פרויקט אוריגמי בן 1536 חלקים שכבר כתבתי עליו פה פעם.

היו כמה אנשים שאמרו לי, "פה בבנימינה יש מישהו שמקפל נייר, אולי תיפגשו". אני, שלא הכרתי ולא ידעתי במה מדובר ביטלתי את העניין בתואנה שלשם מה? ניפגש, נראה כמה קיפולים ונחזור איש למקומו.

לפני כשנה וחצי שלחה לי אשתי כתבת אינטרנט על אמן אוריגמי ישראלי שמציג בתערוכות אוריגמי בכל העולם, מדי פעם היא שולחת אם היא חושבת שזה יעניין אותי. קראתי שם על אילן גריבי שלקח את קיפולי הנייר כמה צעדים קדימה. ברמה העיצובית והמחשבתית. חשבתי לעצמי שיהיה נחמד להציע לו חברות ברשת החברתית "בטח הוא מעלה שם תמונות של קיפולי ניר שלו ויהיה נחמד לשטוף את העיינים" חשבתי לעצמי. שם, בפרופיל, גיליתי שהוא גר בבנימינה ומכאן המפגש היה בלתי נמנע.

המפגש איתו פתח לי את הראש לתחומים שונים באוריגמי, הוא חשף אותי לעולם שלם, גילה לי מימדים שלא הכרתי. מסתבר שזה היה מפגש ששינה לי את המחשבה לגבי קיפולי נייר. מאז הכרתי את "הקבוצה" שנפגשת אחת לחודשיים ובה מקפלים ומקפלות בגילאים שונים. כל מפגש הוא מעניין ומפתיע, בקיצור, תענוג.
עד כאן פיסת היסטוריה קטנה.

כעת, כמה עניינים טכניים וחפירות למיטיבי קרוא ואחר כך כמובן - תמונות.

את המודל המקופל ראיתי לראשונה באתר של אילן. מודל פשוט ונקי. עיצוב שלו. האמת שהתכנית המקורית לקפל גוף תאורה ממודל אחר, גם עיצוב של אילן, אבל אחרי כמה נסיונות הוחלט לדחות את זה להזדמנות אחרת.

קונסטרוקציית ברזל קניתי אצל "אליאס" בתל אביב.
חשמלים קניתי אצל "זגורי" בתל אביב.
את הנייר קניתי מאילן.

חישבתי את גודל הנייר שאני צריך לפי פקטור הכיווץ של המודל באורך והגובה וחילקתי לשישה חלקים כדי שיהיה קל יותר לבצע. בהתחלה החזיקו אטבים את קצוות היריעות כדי שלא יפתחו. מאוחר יותר מצאתי נעילה על ידי קיפול שהפכה את האטבים למיותרים. גם צורת הדבקת היריעות זו לזו לא היתה כמו בתכנון המקורי. התכנון המקורי היה להדביק יריעה על יריעה, החיסרון הוא שבצורה כזאת יש אזורים חד שכבתיים שמעבירים את האור כמתוכנן ואזורים דו שכבתיים שמעבירים את האור פחות. זה לא מה שרציתי. היה עליי למצוא שיטה להדביק את היריעות בלי שישימו לב איפה מתחילה ואיפה נגמרת כל יריעה. אפשר לומר שחצי הצלחתי.

השתמשתי בשלושה סוגי דבקים:
1. דבק פלסטי - ייבוש איטי לכל יריעה.
2. דבק נייר - דבק סמיך יותר, ייבוש מהיר יותר כדי להדביק את היריעות זו לזו.
3. דבק חם שממנו גם נכוויתי - להדביק את הנייר לברזל.


את הקיפול עצמו כבר קיפלתי עשרות פעמים. כאן היה עליי להתחשב בסוג הנייר שיעביר מספיק אור ושיעמוד בחום של המנורה. היה עליי להתחשב בסוג המנורה כדי להגיע למינימום חימום. גם הקונסטרוקציה עליה הדבקתי את הנייר - שיהיה מרחק מינימלי מהמנורה עד לנייר. אחת הסיבות שיכולתי להשתמש בדבק חם היא העובדה שהשתמשתי בנורות לד שכמעט ולא מייצרות חום.

וכעת, תמונות:

ככה זה מתחיל:







כשמכווצים ("קולאפס") זה מקבל צורה יפיפה:



מבט מאחור:



אני עושה פרצוף רציני:



תפסתי גליל:



נעילה שמונעת פתיחה של הקיפול:


חותכים, מבריגים, חשמלים:


אטבים לעידוד ההדבקה:


רכבת הרים, רגע לפני הסגירה:


דבק דבק חם, דבק דבק חם, דבק חם... היד! היד!... :


אני בגובה:


אני מבסוט כשעה לפני כניסת שבת:


המנורה באור יום:



 המנורה בחושך לילה:


ומעוד זוויות: